מרצים מספרים

צרו קשר

מזכירת החוג: גב' אדוה כהן
advac@savion.huji.ac.il
טל': 02-5883616
בניין מדע הרוח, חדר 4505
שעות קבלה: יום א' 14:30-11:30, ימים ב'-ה' 13:00-10:00

ראש החוג ויועצת לתלמידי בוגר: ד"ר תמר ס' הס
tamar.hess@mail.huji.ac.il

יועץ לתלמידי מוסמך: ד"ר מתי הוס
matti.huss@mail.huji.ac.il

 

הדוברים עברית, הישראלים, ככל אדם, אינם שמים-לב ללשון שעל לשונם. השפה היא כלי בחייהם, מובנת מאליה, בלתי נראית מרוב שימוש. אבל כשהם קוראים ספרות עברית הם מגלים כי הדבר השגור על לשונם ומשמש אותם לכל משא ומתן הוא גם מפתח למערת-אוצר נדירה ענקית ועמוקה עד מאד. הם מגלים כי מה שהיה כלי שימושי למידע, יחסים, קללות וברכות, יכול להיות כלי-נגינה מפואר. יותר מכך: הם מגלים כי ידיעתם את העברית, הכה קלה על לשונם, מקנה להם את היכולת להיכנס אל המערה הזאת בלא קושי, וכי אחר שפשוף קל של החושים הם מסוגלים לקלוט הרבה מאוצרותיה המסנוורים.

          הדברים נכונים כמובן, במידה מסויימת, גם על הדוברים צרפתית או רוסית או כל שפה אחרת, אבל מערת האוצר של הלשון העברית עמוקה ורחבה מהן, וכמעט רק בה מתרחש אותו זרם הנמשך מ"בראשית" ועד הרגע הזה ממש. כלומר – מן השכבה העתיקה ביותר של הלשון, בת למעלה מ-4000 שנה, המכילה בחובה משקעים של עתיקות שנמחקה כמעט מכל לשון כתובה, דרך גלגולים רבים, מגעים עם לשונות שכנות, אויבות, כובשות, מגעים עם לשונות שצמחו בתוך חיי היהודים (כמו היידיש, הלדינו, הערבית היהודית) משימות-כתיבה ותקשורת שהשתנו לאורך דברי-ימיה וגווני-אמונה שעברו בה, כמו הקבלה או החסידות, ועד העברית הישראלית, שגם בה מצטיירות כבר כמה שכבות.

          הנה למשל פתיחתו הנודעת של "רגע אחד" מאת נתן זך, השיר הפותח את ספרו "שירים שונים" (1962):

          רֶגַע אֶחָד שֶקֶט בְּבַקָּשָה. אָנָּא. אֲנִי

          רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר-מָה.

  אם נקרא זאת בבת-אחת, כפי שאנחנו מדברים, לא נרגיש כאן כל דבר יוצא-דופן. אבל יש לקרוא את המשפט הזה ולעצור בסוף השורה הראשונה – כפי שיש לעצור ולהקשיב רגע בסוף כל שורה שירית. וכשעוצרים שם רגע, אחרי ''אנא. אני'', אי-אפשר שלא לשמוע עוד דבר; משפט אחר, משפט רחוק הבא מהתורה: דבריו של ראובן  – ''אנה אני בא'', שהוא סופו של – ''הילד איננו ואני אנה אני בא'' (בראשית ל''ז ל') שהם דבריו למראה הבור הריק שהיה בו יוסף. זוהי דרכו העדינה של נתן זך לבנות את דיבורו של האדם בשירתו: אתה אומר מלה או צירוף של מילים, ואם אתה נענה למקצב ולנשימות הרמוזות בשורות, אתה שומע עוד מילים; המילים הנלחשות מתחת למילים הנאמרות. המילים האחרות שבתוך המילים הגלויות. ובראשית ה''דבר-מה'' של זך; הדבר הגדול של שירתו, הוא עומד כראובן לפני הבור בדרך אל האב. יותר מכך: כל מה שנאמר בגלוי, הופך משום כך לכיסוי הסיפור ההוא, העתיק, הרוחש מתחתיו. מילים פשוטות כ''אנא. אני'' מקבלות פתאום ממדים אחרים. וגם המילים העכשוויות כמו מתעוררות מאיזו תרדמה ומגלות כמה פגיעות אצורה בהן. כי מלה עברית היא באר; באר עמוקה מאד.

          טעות היא לחשוב שהעבר הכביר של השפה הזאת, העבר "הקדוש" שלה, מכביד עליה או גורם לנו לחוש כאילו הוא מקור חייה וכאילו אנחנו הננסים היושבים על כתפיו הכבירות. העבר הזה הוא מעין דמות אם ואב שאנחנו שרויים מולם וכנגדם במשא ומתן, בסירוב, בריב ובמאבק-עצמאות מתמיד. זוהי דרמה מרתקת ועשירה השייכת לעברית מעצם טיבה.

          ראו למשל את עצמאותו החצופה, המתגרה, של נתן אלתרמן מול סיפורי התורה המכוננים, במשפט שירי אחד:

          כִּי מֵת בִּי יְחִידְךָ, הַבֵּן אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

          אֲשֶׁר יַדִּי הָיְתָה בּוֹ בַּשָּׂדֶה. [איגרת, בתוך: "כוכבים בחוץ"]

 

המשפט הזה אינו רק מסכסך בין שני סיפורים רחוקים מאד בתורה אלא הוא מצרף אותם, בכוח רב, לסיפור חדש, אחר, המתרחש בנפשו של אדם עכשווי. אבל הדבר המפתיע כאן הוא כי הצירוף הזה כה טבעי ומשכנע, כה נכון, עד כי הקורא בו נאלץ, כמעט בעל כרחו, לחשוב מחדש על סיפור העקדה לצד סיפור קין והבל ולגלות לתדהמתו נקודת שיתוף עמוקה, איומה, בדמותו של האחד, האב האלוהי, התובע אהבה.

          לגבי הדובר עברית הדברים הללו אינם בגדר תרגיל שכלתני או קישוט שירי אלא הם חלק מן הדיבור; חלק מידיעת השפה. ברור שלא כולם זוכרים את פרטי הסיפורים בתנ"ך או את מדרשי חז"ל, אבל הדרך אליהם היא פתוחה ומזמינה. זהו אחד המקומות הבודדים בו הדובר עברית שרוי ביתרון אדיר מול דוברי הלשונות האחרות. המקום שבו שבו הישראליות היא מפתח לספרותה המפוארת של הישראליות, העולה על הרבה מן הספרויות האחרות הנוצרות היום בעולם.

- פרופ' אריאל הירשפלד

 

 

בשני קטעים קצרים של פרנץ קפקא נאמר הרבה מאוד על כתיבת הספרות. אלו קטעים של מיסטיקה מעשית. הקטע הראשון הוא מתוך "מחברות האוקטבו" בהוצאת עם עובד (1917), שתרגם מגרמנית שמעון זנדבנק. הקטע השני הוא מהיומנים (אוקטובר 1921), ואותו תרגם חיים איזק בהוצאת שוקן (שני התרגומים שונו באופן מזערי).

"אין צורך שתצא מן הבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אפילו אל תקשיב, פשוט חכה. אפילו אל תחכה, הֱיֵה שקט וּבודד. העולם יתמסר לך אז כדי שתערטל אותו, הוא לא יוכל שלא להתמסר לך, כמוקסם יתגלגל לפניך".

"קל לשער שתפארת החיים מזומנת לכל אחד ואחד בכל עת במלוא עושרה, אבל היא מכוסה בפרגוד, במעמקים, סמויה מן העין, רחוקה מאוד. אך היא פרושׂה שם, לא עוינת, לא סוררת, לא חירשת. כשקוראים לה במילה הנכונה, בשם הנכון, מיד היא באה. הרי זה טיבו של כישוף, שאינו יוצר אלא מזמֵן".

בקטע הראשון מציע קפקא לכותבים להישאר ליד השולחן. אבל לא, כמצופה, לרכון עליו כדרך הכותבים. השולחן צריך להיות שם למקרה שיהיה בו צורך, אבל אין צורך לצאת מהבית ולחפש משהו, אפילו לא להקשיב, או לחכות למשהו מיוחד. רק להיות לבד ובשקט. את מלאכת הכתיבה ממיר קפקא בסוג של התכוונות נטולת-כוונה, הקרובה למדיטציה. המעניין הוא שמתוך מצב זה שבו אדם נמצא לבד ובשקט, בוקע לפעמים היפוכו של דבר – השקט הופך לקול (ובקול הזה יש, שוב, שקט); ה"לבד" הופך לדיאלוג שבקריאה, כלומר לחברותא. זהו תיאור של הפיכת חֶסֶר (אין קול, אין עונה) להיפוכו. ומתוך מצב שבו "אין צורך שתצא מן הבית" העולם שאין צורך לצאת אליו נכנס הביתה, מתגלגל ומתמסר.

לאו דזה, החכם הסיני שקפקא הכיר, כתב (בתרגום דן דאור ויואב אריאל, הוצאת חרגול): "אל תצא את דלת הבית ותדע את העולם; אל תביט מבעד לחלון, ותדע את דרך העולם".

בקטע השני עונה קפקא, בצורה התמציתית ביותר המוכרת לי, על השאלה מהי ספרות ולשם מה היא דרושה. הספרות היא, בשתי מילים, "המילה הנכונה". את "תפארת החיים" אין טעם להגדיר, אבל אין היא כוללת רק חוויות מפוארות או נעימות (המוות, אם לתת דוגמה אחת, הוא חלק מתפארת החיים). קפקא מאמין שהיא מסורה לכל אחד, בכל זמן, במלוא עושרה. הלדרלין כתב: "קרוב האל / וקשה לתפוס אותו". קפקא מקל: קל לתפוס אותו. יש פרגוד והעלמה, אבל לא עוינות או חירשות מן העבר השני. כל מה שצריך זה לומר את "המילה הנכונה", ואז מיד היא באה (האל הוא מושג קרוב ל"תפארת החיים").

הכישוף של הספרות אינו בודה, במובן של המצאה פרועה, אלא מזמֵן מהות נסתרת של הקיום על ידי קריאה במילה הנכונה. כמובן שאחרי המילה הנכונה הראשונה באה השנייה, והשלישית, וכן הלאה. המטרה היא שכל היצירה תהיה "המילה הנכונה". אין מדובר בפילוסופיה של ספרות, אלא בפרקטיקה מעשית מאוד וארצית מאוד, שאין רוחנית ממנה.

- פרופ' דרור בורשטיין

 

 

 

האם אפשר להניע אדם לכתוב שירה? לא, אי אפשר. ההנעה לאמנות באה מתוך דחף פנימי ועז, שכמעט ואי אפשר לגעת בו מבחוץ.
האם אפשר ללמוד שירה? כן, בוודאי. זה אולי לא רומנטי לומר, אבל כל המשוררים הגדולים למדו לכתוב שירה. כמובן שביאליק ואלתרמן, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ' נולדו עם נטייה עזה בנפש לשירה, וכשרון עצום למילים. אבל כל אמן – גם אם יהיה בעל כשרון מולד יוצא מן הכלל לסנדלרות, תפירה, פיסול או כתיבה – כל אמן נזקק גם לתהליך ארוך, אינטנסיבי וקפדני של למידת תחום אמנותו.

עד לאמצע המאה העשרים רווחה אבחנה מקובלת בין אָמָּנוּת ל-אֻמָּנוּת. האָמנות היא הדחף היצירתי, הכשרון והרגש. האוּמנות היא המלאכה, הטכניקה, ההיכרות והשליטה בכלים. ככל שהאמן מיומן יותר, היכולת שלו לדייק את הביטוי גדלה יותר. ובמילים אחרות: אמן גדול הוא לא רק זה שיש לו השראה עצומה, אלא הוא זה שמגלה גם שליטה יוצאת דופן במלאכתו.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מעניינת: ריבוי כותבים, ספרי וסדנאות שירה. הריבוי הזה מעיד על דחף יצירתי עז המבקש לו ביטוי, אלא שלא תמיד הוא מלווה באיכות של כתיבה. טענה רווחת אומרת כי: "אני מעדיף שלא לקרוא הרבה שירה כדי להביע רק את קולי שלי, וכדי שהסגנון שלי לא יתערבב בקולות אחרים". הפחד שקולו החזק של משורר יכפה את עצמו עלינו טבעי ומובן  - מי היה רוצה עולם שכולו אלתרמנים?  "הרי ברור שלאונרדו דה וינצ'י, שהיה גאון מטבעו, לא למד אצל יוצרים אחרים כדי לא להחניק את היצירתיות שלו!"

אלא שהטענה הזו מתעלמת מהעיקרון הבסיסי של האמנות, הלמידה, ואין ספק שדה וינצ'י בכבודו ובעצמו היה מבטל אותה מכל וכל. שכן האמן הגדול בילה עשר שנים ארוכות ומפרכות בסדנת האמן של ורוקיו, במהלכן (בשנים הראשונות לפחות) טאטא את הרצפה, השחיז סכינים וניקה מכחולים, ערבב צבעים ופרש יריעות בד. לאחר כמה שנים הותר לו לצבוע קטעים מסויימים, עד שהותר לו לצייר חלק קטן: מלאך האוחז בגלימתו של ישו. אלא שבשלב הזה כשרונו היה מובהק כל כך, והמיומנות שלו ניכרת כל כך, עד שהאגדה מספרת שהמורה שלו פסק מציור כיוון שגילה כי תלמידו עולה עליו בכל.
אלא שהתלמיד הסקרן לא חדל ללמוד: כדי לצייר ולפסל את גוף האדם שילם לרופאים כדי שיותר לו לעבור על מצוות הכנסיה וללמוד אנטומיה מהגוף עצמו, ובלילות היה מתגנב לחדרי מתים ונאבק באפילה ובצחנה – האור שבדעתו לא הניח לו שאמנותו תהיה חסרה את הדיוק והשלמות.

ימינו כמובן, מציעים מציאות קלה בהרבה עבור המשורר. השירה כה זמינה היום – היא נמצאת בפייסבוק, באינטרנט ועל קירות העיר, והשכלה אקדמית היא נחלתם של רבים. אלא שמעטים מאד מתייחסים לשירה באותה רצינות מחוייבת של רופאים, למשל, ורואים בה מפעל חיים ומחוייבות הדורשת למידה ושיפור אינסופיים. הלמידה הזו לא מבטלת את קולו היחודי של היוצר אלא מחדדת אותו ומאפשרת לו ללטש את חד הפעמיות של קולו באמצעות הכלים המשוכללים ביותר.

זה מה שאנו מנסים לעשות בסדנת הכתיבה באוניברסיטה: באווירה מחוייבת לשירה ולאמנות מצד אחד ובאווירה תומכת ומכילה מצד שני, אנו מקשיבים. לקול הבוקע מתוכנו ולקול הבוקע מאחרים, לקולה של האבן ולשירו של האילן. אנו מנסים לייצר מרחב נקי מהסחות הדעת המוכרות לנו (טלפון, אינטרנט, רעש) כדי להקשיב ולכתוב. וכשאנו כותבים אנו מנסים לבוא מתוך ענווה של לומדים: מוכנות לפגוש קולות שקדמו לנו וללמוד מהם, ללמוד עליהם ואף למרוד ולהתווכח איתם, כי גם אנו חוט דק וחדש במארג האדיר של השירה והתרבות העברית. כי כל משורר, גדול ככל שיהיה הדחף היצירתי שבו, הוא בראש ובראשונה אדם לומד, והשילוב בין דחף השירה והכלים שבה מוליד אמנות גדולה.

 

- בַּכֹּל סרלואי