תקציר:

בספרו הפרדיגמטי והפנורמי הסיפור והלאום מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה. 

חנן חבר מציע קריאות מפורטות בכתיבתם של סופרים מזרחיים כיהודה בורלא ויצחק שמי – שם נחשפת עמדתם החריגה בשדה הספרות – לצד קריאות בסיפורים קאנוניים של ביאליק ועגנון, אשר מנהלים דיאלוג קשוב עם אפשרות פוליטית לא-קאנונית. דרך ניתוח הסיפורת שנכתבה בגליציה בראשית המאה ה-20 נחשפת אלטרנטיבה לקאנון הסיפורת העברית כפי שהוא מתגלם בכתיבתם של ברדיצ'בסקי וברנר; בהמשך נבחנת עמדתו האסתטית של ברנר ביחס לספרות הארצישראלית, עמדה שקבעה למשך דורות את הנחות היסוד של קאנון הכתיבה הסיפורית בעברית. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לסיפורת העברית שנכתבה במרכז הספרותי השוקע בפולין בין שתי מלחמות העולם, ולבחינת הסיפורת העברית שנכתבה סביב מלחמת 1948 ובצדה הספרות הכנענית הלא-קאנונית. 

לבו של הספר הוא מאמר עקרוני שמציע קריאה פוסט-קולוניאלית של כלל הסיפורת העברית במדינת ישראל. לאחריו מופיע דיון בסיפורת של "דור המדינה" ובהמשך דיון נרחב בכלל יצירתו של שמעון בלס, המציג עמדה מזרחית רדיקלית, יהודית-ערבית, במפת הספרות הישראלית. הספר נחתם ביצירותיהם של פלסטינים ישראלים כאנטון שמאס ואמיל חביבי – אשר משקפות עמדת התנגדות לקאנון הסיפורת העברית-יהודית – לצד הצגת יצירתה המורכבת ורבת ההשראה של רונית מטלון.