על אודות

הספרות העברית היא ספרות עשירה, רבגונית, ובעלת היסטוריה ארוכת ימים. במסגרת הלימודים נכיר יצירות מתקופות שונות: החל מספרות המדרש והאגדה, דרך שירת ימי הביניים ועד לספרות ישראלית עכשווית, מיהודה הלוי ועד יהודה עמיחי, מיניי ועד יונה וולך.

תכנית הלימודים מבוססת על קריאת יצירות שירה ופרוזה, ועיון ביקורתי בשיטות מחקר ותיאוריה מתחומי הספרות והאסתטיקה, לימודי מגדר ותרבות. לימודי הספרות בחוג משוחחים עם יצירות מן העולם ומעוגנים בהקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים.

בחוג פועלת תכנית מיוחדת בכתיבה ספרותית במסגרתה מלמדים סופרים ומשוררים סדנאות בכתיבה יצירתית בשירה, בפרוזה ובכתיבה מסאית. 

תולדות החוג

מאת: אריאל הירשפלד

"כלום תצוייר האוניברסיטה העברית בלא קתדרה לאותה

ספרות עברית שאלמלא היא לא היתה לנו לא רק

אוניברסיטה עברית, אלא אף לא כל תנועת התחיה העברית." - יוסף קלוזנר

ימי ראשית

קיומו של החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ובעצם - של הדיסציפלינה המחקרית של הספרות העברית, קשורים לבלי-הפרד בדמותו של פרופ' יוסף קלוזנר (1956-1874). כשהוקם המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, בחנוכה תרפ"ה (1925) הוא היה מכון למחקר "היהדות והמזרח" ולא היו בו חוגי-לימוד ולא עסקו בו עדיין במקצועות העיקריים העומדים במרכזו היום: תנ"ך, היסטוריה של עם-ישראל, פילוסופיה יהודית לשון עברית וספרות עברית. קלוזנר נשא הרצאות על ספרות עברית מסוף שנת 1925, לאחר שמקצועות התלמוד וידיעת ארץ-ישראל נלמדו כבר במכון. אבל הרצאותיו לא נכללו עדיין במסגרת אקדמית סדורה ומחייבת. השאיפה לשלב במכון למדעי היהדות לימודי-יסוד המכינים סטודנטים לקראת חיי מחקר והוראה היתה בתחילה עמדת-יחיד כמעט של קלוזנר, והיא היתה כרוכה בהשקפתו המקיפה יותר שדגלה בהרחבת מדעי הרוח אל מעבר לגבוליה  של היהדות, עפ"י העיקרון שעמד לנגד עיניו של "יהדות ואנושיות". קלוזנר היה מן הפעילים ביותר בוועידת האוניברסיטה שהתכנסה בבאזל בקיץ 1928, שבה, יחד עם י"נ אפשטיין ודוד ילין, הוא קידם את ההחלטה להכיר ברמה האקדמית של לימודי הספרות העברית וידיעת הארץ במכון ולהעניק להם את הסמכות לערוך בחינות גמר ולתת תארים אקדמיים למסיימים. בקיץ זה שולב המכון למדעי היהדות בפקולטה למדעי הרוח ושאיפתו של קלוזנר להפגיש "יהדות" עם "אנושיות" התגשמה והוא בישר על כך במאמר נרגש ב"העולם": "שינוי ערכים באוניברסיטה העברית".

החוג לספרות עברית, כמסגרת אקדמית, נוסד אפוא באלול תרפ"ח, בסוף קיץ 1928. בחינות הגמר הראשונות נערכו בינואר 1932. מתוך 13 המוסמכים החדשים של המכון כולו, סיימו 8 את חוק לימודיהם ב"ספרות העברית החדשה" (כלומר – מה שכונה אחר-כך במונח "ספרות ההשכלה" - תחום התמחותו של קלוזנר).

קלוזנר, שראה עצמו כהיסטוריון של ימי בית-שני, לא שש לקבל על עצמו את הזהות האקדמית כחוקר ספרות עברית - התחום שבו הסכימה האוניברסיטה למנותו כמורה. הסכמתו, לדבריו, נבעה מעצתו של אחד העם שלא ראה מועמד אחר הראוי יותר ממנו למשרה הזאת ובעיקר משום חשיבותה של הספרות העברית, או כדבריו של קלוזנר: "כלום תצוייר האוניברסיטה העברית בלא קתדרה לאותה ספרות עברית שאלמלא היא לא היתה לנו לא רק אוניברסיטה עברית, אלא אף לא כל תנועת התחיה העברית."

לצד שיעוריו של קלוזנר בספרות ההשכלה לימדו בחוג, בשנותיו הראשונות, דוד ילין (1941-1864) והרב שמחה אסף (1953-1889) שאותו הכיר קלוזנר כבר ב"ישיבה" האודסאית שבה לימד גם ח"נ ביאליק, אך הם לימדו שעות מעטות בלבד. הוראת השירה העברית בימי הביניים  ע"י ילין התרחבה בהדרגה לאורך שנות השלושים. הרב אסף לימד בחוג לספרות עברית מ-1931 ואילך את ספרות הגאונים והספרות הרבנית בימי הביניים. שיעוריהם של שלושת המורים הללו היוו את תשתית מבנהו המשולש של החוג לספרות עברית עד היום. שיעוריו של אסף הם תשתית המדור "האגדה והספרות העממית", שיעוריו של ילין הם ראשיתו של המדור "לשירה [=שירת ימי הביניים] ולפיוט" ושיעוריו של קלוזנר הם ראשית המדור "לספרות עברית חדשה". לימים (מתחילת שנות החמישים ועד סוף שנות השבעים) נוסף לחוג מדור רביעי – המדור "לספרות המחשבה והמוסר", שבמרכזו עמד הפרופ' ישעיהו תשבי (1992-1908). אך מדור זה נסגר לאחר פרישתו של תשבי, שכן – הוא נוצר מעיקרו למענו, מתוך נסיבות הקשורות לא בספרות העברית ותולדותיה, אלא במתחים בין המורים בחוג למחשבת-ישראל, ובעיקר – בינו לבין מורו פרופ' גרשום שלום.

לאחר קום המדינה

מלחמת השחרור היתה קו פרשת-מים לגבי חייה של האוניברסיטה העברית כולה ובתוך זה - של החוג לספרות עברית. קלוזנר, שאמור היה לפרוש (בגיל 74) ב-1948, המשיך אומנם להורות, לבקשת האוניברסיטה, עד בואו של מחליפו - שמעון הלקין, בסוף 1949, אבל ברור היה כי זהו סופו של עידן קלוזנר - עידנו הראשון של החוג. מעברה של האוניברסיטה מביתה שעל הר הצופים אל בניין טרה-סנטה שבתוככי ירושלים החדשה הוא רק חלק מן התפנית. עיקרה הוא, בכל הכרוך בחוג לספרות עברית, היה בבואו של  הלקין ובבואם של תלמידים חדשים שעברו את מלחמת השחרור, בתוכה או לידה, שחלקם היו לימים מגדולי הסופרים וחוקרי הספרות של דורם – בנימין הרושובסקי, גרשון שקד, חיים גורי, יהודה עמיחי.

שמעון הלקין (1987-1899), שהוזמן מאמריקה על-ידי גרשום שלום, היה בבחינת הנחתה מגבוה. איש מתלמידיו המובהקים של קלוזנר לא הוזמן לרשת את מקומו וגם לא ברוך קורצוייל שראה עצמו מועמד טבעי לתפקיד הזה. הלקין חולל שינוי מסוים במבנה החוג: הוא ניתק אותו כליל מן החוג לתלמוד מבחינה מבנית (כשהוא מותיר, כפיצוי, את המכינה לתלמוד הניתנת ע"י מורי החוג לתלמוד) והוא יצר, בלחצו של שלום, את המדור "לספרות המחשבה והמוסר". במדור הזה לימד בתחילה גם שמואל וורסס (1915 – 2010), תלמידו המובהק של קלוזנר, שהמשיך ולימד בחוג את ספרות ההשכלה העברית עד פרישתו.

בתחום השירה העברית בימי הביניים לא עבר החוג טלטלה בשלב הזה; לאחר מותו של דוד ילין הוזמן חיים שירמן (1981-1904) ב-1942 ללמד את שירת ימי הביניים וכהונתו המשיכה עד פרישתו ב-1968 והוא פיתח את חיי המדור הזה והביא אותו לפריחה ולחשיבות מחקרית גדולה. תלמידיו המובהקים - אהרון מירסקי (2001-1914), דן פגיס (1986-1930) ועזרא פליישר (2006-1928), המשיכו את דרכו. מירסקי החל ללמד במדור מאמצע שנות ה-50, כשהוא מוסיף לסדר היום המחקרי של השירה העברית את הפיוט הקדום.

שלושת המדורים היסודיים של החוג, שהתגבשו בשנות החמישים, נשענו אפוא, לפחות בעיקרם, על הרצף ההיסטורי  של הספרות העברית לדורותיה. שייכותו הראשונית של הרב שמחה אסף לחוג לתלמוד היא זו שיצרה את הזיקה בין חקר ספרות חז"ל לחוג לספרות עברית ומן הזיקה הזאת צמחו בחוג החוקרים הראשונים של ספרות חז"ל - תלמידו דב נוי (נו' 1920) שנשלח על ידי האוניברסיטה העברית בתחילת שנות ה-50 להשלים תואר דוקטור בפולקלור בארה"ב ושב עימו ב-1954, יעקב אלבוים (נו' 1939), יוסף היינימן (1978-1915) ויונה פרנקל (נו' 1928).  מ-1954 נוסף למדור הזה חקר הספרות העממית - במפעלו של דב נוי, ומאז יש למדור הזה מסלול כפול - האחד היסטורי, העוסק בספרות העברית העתיקה הבתר-מקראית, והאחר - העוסק בספרות העממית היהודית לדורותיה ובתיאוריה שלה בכלל. עם זאת, נוי היה המורה לאגדת חז"ל בתחילת דרכו, עד שאלבוים ופרנקל, שהחלו ללמד בשנות ה-90 נטלו את התפקיד.

באותם ימים התגבשה האוריינטציה הכוללת של החוג לספרות עברית:  גם אם ברור שאין בכוחו ובכוונתו של החוג להציב בפני תלמידיו רצף היסטורי שלם של הספרות העברית, ברור לא-פחות כי זהו חוג בעל אוריינטציה תרבותית-היסטורית, המציג וחוקר את תופעות הספרות העברית מתוך מבט המודע לעברה הכביר ולזיקות הגומלין המתמידות בה בין העידנים השונים שלה.

המדור "לספרות המחשבה והמוסר" היה, מעצם טיבו, אח חורג בחוג וזר לאוריינטציה הזאת, כי שייכותו האמתית היתה לתחומי המחשבה היהודית, תולדות החסידות והמיסטיקה היהודית. עם זאת, החריגות הזו לא ניכרה באווירה הלימודית שאפפה אותו, וזאת משום אישיותו הכריזמאטית ושיעור קומתו של תשבי, שהיה בוודאי מן הדמויות המשפיעות ביותר בחוג במהלך שנות השישים. תלמידו יוסף דן (נו' 1935), שלימד אף הוא במדור, אף הסיט את העיון בספרות המחשבה לכיוונים ספרותיים ממש . דן עבר, עם סגירת המדור, לחוג למחשבת ישראל.

שמעון הלקין, שהיה הדמות המובילה מצד הגישה הביקורתית לספרות, יצר תפנית ברורה בעולמו האינטלקטואלי של החוג: עידן הלקין בחוג לספרות עברית היה עידן חיבורו לזרם השליט בחקר הספרות בעולם האנגלו-סקסי באמצע המאה ה-20 - ה"ניו-קריטיסיזם". בכך עבר החוג מעולמה ההיסטוריוגראפי-פוזיטיביסטי של המאה ה-19, אל חזית הביקורת המודרניסטית של זמנו. התפנית הזו השפיעה עמוקות, במישרין ובעקיפין, על חקר הספרות העברית בארץ, על הביקורת העברית ועל היצירה עצמה. הכיוון המחקרי-ביקורתי הזה שלט בחוג לספרות עברית בירושלים כולו (ולא רק בתחום הספרות החדשה!) במשך למעלה משנות-דור והוא התפתח, דרך תלמידיו של הלקין (הרושובסקי, האפרתי ופרי) לחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב, שראה עצמו כחוד החנית של העיסוק בתיאוריה הספרותית בישראל. הכיוון הזה הכתיב את עולמה של ביקורת הספרות בשנות החמישים והשישים ולא פחות מכך – את עולמה של השירה עצמה. אין לתאר את קבוצת "לקראת", שקמה מתוך עולמו של החוג לספרות עברית בירושלים, בלי הכיוון המחשבתי הזה. לא במקרה יצאה מסתו הנודעת של נתן זך "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" מעבודה שנכתבה במסגרת החוג לספרות עברית.

הלקין עצמו היה מעין נקודת-חיבור וקו-פרשת-מים, יותר מאשר חוקר או היסטוריון. תפיסת ההיסטוריה הספרותית, כפי שבאה לידי ביטוי בשיעוריו ההיסטוריים, היתה "סוציולוגית-קיומית" ואילו הידע התיאורטי שהציג בסמינרים לשירה לא כלל יותר מכמה מאמרי יסוד. אבל נוכחותו הציגה חיבורים נוספים, שלא היה להם רישום אקדמי מקובל. הוא בא מהעולם האמריקאי העירוני המודרני ביותר, כשהוא אינו שוכח את מקורו במזרח אירופה. הוא היה סופר ומשורר עברי בעל הישגים מרשימים, המציגים חיבור מורכב בין תשתיות-חוויה יהודיות  והציוויליזציה המערבית העכשווית. מפעלו התרגומי הרחיב את אוהלה של הספרות העברית, במיוחד מערבה, אבל גם ליוון המודרנית. והוא היה מורה מלהיב. הלקין מצא דרך מרתקת לשמר את מעמדו של החוג לספרות עברית כמרכז תרבותי לספרות העברית תוך החלפה מעניינת של העולם הלאומי, הממשיך את תקופת התחיה, של קלוזנר, בעולם פואטי מופשט יותר, א-פוליטי לכאורה, שקרא לקריאה קשובה וזהירה בטקסט הבודד והתמקד בחוויית הקריאה.

השפעתו של בנימין הרושובסקי (לימים בנימין הרשב, נו' 1928), שלימד את שיעורי היסוד בשירה בחוג מאז 1954, היתה עמוקה ונמשכת, והיא, במובן מסוים אף יותר משיעוריו של הלקין, קבעה את האופק האינטלקטואלי ואת הזהירות וההקפדה שאפיינו את תרגילי היסוד בשירה בחוג עד היום הזה. גם תפיסת הפואטיקה של שירת ימי הביניים אצל גדולי חוקריה בדור הקודם - פגיס ופליישר, ואין צורך לומר - תלמידיהם, למרות היסודות הפואטיים העתיקים, מושפעת עמוקות משיעוריו של הרושובסקי, מן החוברות שהכין ומסדר היום הערכי שהציב.

בתחום ספרות חז"ל העמידו אלבוים, היינימן ופרנקל מחקר חדשני של האגדה והדרשה והזניקו את תפיסת הספרות העתיקה לספירה מחקרית ותיאורית שחרגה הרבה מעבר לגבולות הפילולוגיה, ודב נוי, בתחום הפולקלור, העמיד אסכולה חדשה בחקר הפולקלור היהודי בכלל.

בתחום שירת ימי הביניים יצר פגיס תשתית לתיאור פואטי עדכני של שירת החול בספרד ובאיטליה. לצד חקר שירת החול הקלאסית, יצרו מירסקי ופליישר את התשתית לחקר הפיוט העברי שקדם לה. יש לציין במיוחד את המשנה הסדורה שהעמיד פליישר, בחלקו את הפיוט לדורותיו לאסכולות ובאפיינו בחדות כל אחת מהן, תוך הצבת בסיס מחקרי איתן שעד היום אין חוקר פיוט שאינו נסמך עליו. פליישר הקים, בסוף שנות ה-60 את  מפעלו החשוב - "המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה" שעל יד האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנות ה-70 הצטרף יוסף יהלום (נו' 1941) למדור.

זו היתה אפוא תקופה של התרחבות והעמקה דרמטיות בשני המדורים הללו בספרות העברית, ששינו סופית את מעמדם בחוג ביחס לספרות החדשה. ברור היה, מכאן ואילך, שהספרויות העתיקות אינן במעמד משני מול הספרות החדשה וכי החוג מעמיד מול תלמידיו חזית רחבה וכבדת משקל העוסקת בכל התקופות.

הדמות המובילה במדור לספרות עברית חדשה, מסוף שנות ה-60, היה גרשון שקד (1929 – 2006), שמרצו הרב הזרים לחוג עוצמה חדשה. שיעוריו ההיסטוריים, שהמשיכו במובן מסוים את הכיוון החברתי-קיומי של הלקין, היו חדורים להט קיומי חדש וסוחף. שקד, שנמלט מווינה הנאצית כילד, ועבר את מלחמת השחרור, העמיד "היסטוריה ישראלית" של הספרות העברית החדשה כמערכת מורכבת ודיאלקטית הנעה במעין תנועת-סתירות לאורך ולרוחב. שיעוריו היו יסוד ליצירתו המחקרית המונומנטאלית "הסיפורת העברית 1980-1880". שקד יצר גם מוקדי התמחות בסופרים בודדים, כמנדלי ועגנון והוא גם אחראי לפתיחת שדה הראיה של חקר הספרות העברית החדשה בחוג לספרויות יהודיות שאינן בעברית או ביידיש. בסוף שנות ה-60 הצטרפה רות קרטון-בלום (נו' 1938 ) לצוות המדור לספרות חדשה, ובתחילת שנות ה-70 הגיע אליו גם יוסף אבן (1981-1922).

שקד אחראי גם להחזרתו  של דן מירון (נו' 1934), שהיה מתלמידי החוג בשנות החמישים, ולשילובו בחוג ב-1975. שיעורי ההיסטוריה של השירה העברית החדשה של מירון יצרו מעין קונטרפונקט חזק לשיעוריו של שקד, ומול הסיפור ההיסטורי חברתי של הפרוזה, הוא העמיד רשת מורכבת של יחסים פואטיים ומתווה לביקורת התרבות העברית החדשה.

הלקין הביא לחוג לספרות עברית בירושלים יסוד נוסף ומרתק: הלקין היה סופר ומשורר ואיכויות אלו לא נמחקו בעבודת ההוראה שלו. ברור היה כי הוא קרוב לחייה של הספרות העברית משני צידי המתרס. מאז ימיו של הלקין רבים מבין מורי החוג היו משוררים או סופרים וכתיבתם המחקרית מכילה לא פעם תנופה פיוטית, יפי-סגנון וכשרון ספרותי מסאי מובהק. הבולטים בכך הם בוודאי אהרון מירסקי, דן פגיס, עזרא פליישר, דן מירון, גלית חזן-רוקם ואריאל הירשפלד, וגם בין מורי החוג הצעירים היום לא נפקד מקומם של המשוררים.

בעשורים האחרונים

בסוף שנות ה-70 הצטרפה למדור לספרות חדשה יהודית בראל (1996-1947) שהוסיפה כובד-משקל להוראת השירה במדור וב-1983 הצטרף אליו מנחם ברינקר (נו' 1935) (בשיתוף עם החוג לפילוסופיה) שיצר את ערוץ לימודי הפילוסופיה של ביקורת הספרות בחוג.

בראשית שנות ה-80 עמדו כל שלושת מדורי החוג לספרות עברית באחת מנקודות השיא של תולדותיו: המדור לאגדה והספרות העממית עמד על מוריו הוותיקים – נוי, אלבוים, ופרנקל כשלצידם תלמידיהם שהפכו כבר לחוקרים בשלים ומשפיעים: אביגדור שנאן (נו' 1946)  - תלמידו של היינימן, גלית חזן-רוקם (נו' 1945) תלמידתו של נוי. במדור לשירה ולפיוט לימדו המורים הוותיקים – פגיס, פליישר ויהלום, ולצידם תלמידיהם – מתי הוס  (נו' 1954) ושולמית אליצור (נו' 1955), ובמדור לספרות חדשה לימדו הוותיקים – שקד, מירון, וורסס, ברינקר, קרטון-בלום ובראל, ולצידם – חנן חבר (נו' 1953), אריאל הירשפלד (נו' 1953) ויגאל שוורץ (נו' 1954). בשנים ההן בלטה מאד תחושת ההמשכיות שפיעמה בחוג: כל מדור אצר בתוכו זיכרון של שלושה דורות ומוריו של החוג צמחו כולם בתוכו. שנים אלה היו גם שנות-שיא מצד כמות הלומדים בחוג והשפעתו היתה, בטבע הדברים, רבה מאד. בתחילת שנות האלפיים קלט החוג למסגרתו גם את חוקרת מגילות ים המלח וספרות בית שני, ד"ר אסתר חזון (נו'  ), שניהלה שנים רבות את מרכז אוריון, המקיים פעילות מחקרית בינלאומית ענפה בתחום.

פרישתם של בני דור הוותיקים (ומותם בטרם-עת של דן פגיס ב-1986 ושל יהודית בראל ב-1996) סימנה את תחילתו של העידן העכשווי בחוג לספרות: המדור לאגדה ולספרות העממית עומד על - יהושע לוינסון (נו' 1953), תלמידו של פרנקל, שהחל ללמד במדור בסוף שנות ה-90. אביגדור שנאן וגלית חזן-רוקם שפרשו לגמלאות ממשיכים בהנחיית תלמידיהם ובהוראה של שיעורים נבחרים. המדור לשירה ולפיוט עומד על  – שולמית אליצור ומתי הוס ולצידם – יהושע גרנט (נו' 1975), תלמידה של אליצור. המדור לספרות חדשה עומד על אריאל הירשפלד, תמר הס (נו' 1966) ועל שמרית פלד (נו' 1972) שהצטרפה אליו בסתיו 2014. במדור הזה מלמד בעשר השנים האחרונות  (במשרה המתחלקת עם החוג לספרות כללית) גם עמינדב דיקמן (נו' 1958) העומד בראש התכנית לתרגום ובראש החוג. חנן חבר פרש לאחר שהעמיד דור של חוקרים צעירים.

מצד התנופה המחקרית ואווירת הלימוד – החוג רוחש חיים קדחתניים; שיעוריו מלאים וצוות מוריו שרוי בעשייה אינטנסיבית. כיווני המחקר בו מגוונים להפליא. האחדות היחסית שאפיינה את העידן "הניו-קריטיסיסטי" בחוג פינתה את מקומה לקשת רחבה של גישות –  פילולוגיה קלאסית, הרמנויטיקה, ביקורת התרבות ברוח הפוסט-סטרוקטורליזם והפוסט-קולוניאליזם ופרשנות מתוך לימוד המגדר והתיאוריה הקווירית.  מצד הרמה המחקרית נמצאים בחוג מיטב החוקרים של הספרות העברית ומחקריהם הם חזית המחקר בתחום ובעלי תהודה בינלאומית. בולט המספר הגדול מאוד ביחס של תלמידים לתארים מתקדמים, במיוחד לתואר הדוקטור, שמודרכים על-ידי רוב מורי החוג, המבטיחים את המשך המחקר על-פי הגישות והרמה הנהוגים בחוג. בצד הלימודים הסדירים מתנהלים בו, בדרך מסורתית, סמינרים "מחלקתיים" המציגים בפני מורי החוג, הוותיקים והצעירים, מחקרים של אנשי החוג בשלבי התהוותם ומתוודעים כפעם בפעם גם אל אורחים מחוץ לחוג, וערבי "ספרות כאן ועכשיו" החוגגים את יציאתם לאור של ספרי פרוזה ושירה חדשים. הערבים הללו פתוחים לכל האוניברסיטה.

בוגרים בולטים

על בוגרי החוג לספרות באוניברסיטה העברית נמנים אישים בולטים בעולם התרבות הישראלי, ובהם: עמוס עוז (סופר), א.ב. יהושע (סופר), דליה רביקוביץ (משוררת), אהרן אפלפלד (סופר), יגאל שוורץ (חוקר ועורך), גדעון טיקוצקי (עורך, הקיבוץ המאוחד), דנה אולמרט (חוקרת ועורכת, אחוזת בית), נורית קנטי (עורכת, גלי צה"ל), אלמוג בהר (סופר), אמיר צוקרמן (מתרגם ועורך), נעמה צאל (עורכת, רסלינג), סיוון הר-שפי (משוררת),  חנה בת-שחר (סופרת, מוסמכת החוג).

צרו קשר

כתובתנו:
החוג לספרות עברית
הפקולטה למדעי הרוח
האוניברסיטה העברית, הר הצופים
ירושלים, מיקוד 9190501

דואר אלקטרוני: tsippyr@savion.huji.ac.il

טלפון: 02-5883616

מזכירת החוג: גב' ציפי רבינוביץ
בניין מדעי הרוח, חדר 4505
שעות קבלה: יום א' 14:30-11:30, ימים ב'-ה' 13:00-10:00

יועץ לתואר בוגר ומוסמך:
ד"ר יהושע לוינסון
levinson@mail.huji.ac.il
טלפון: 02-5880079